אי אבחון גידול באונה השמאלית

אין ספק שחלק חשוב ואף קריטי, של מהלך הטיפול הרפואי הנו אבחון מדוייק של הבעיה הרפואית של המטופל.

אי אבחון של הבעיה הרפואית או אבחון שגוי שלה, במיוחד כשמדובר בעיה רפואית חמורה, עלול לגרום לנזק מיותר למטופל, או להחמיר נזק שכבר נגרם לו.

במקרים של אי אבחון בעיה רפואית חמורה והחמרה במצב הרפואי של המטופל, יכול ותקום לאותו אדם עילה להגשת תביעת רשלנות רפואית כנגד הרופאים שהתרשלו.

כך אירע בנסיבות הליך ע"א 10776/06 ‏מנחם בראון נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית אשר נדון בפני בית המשפט העליון ואשר עסק במטופל שעקב רשלנות רפואית, לא אובחן אצלו במועד גידול באונה השמאלית במוח.

בסקירה שלפניך מסבירה עורכת הדין אדרה רוט את עיקרי התביעה ופסיקת הפיצויים לטובת התובע, בשל אותה רשלנות רפואית חמורה. 

הטיפול הרפואי שניתן למטופל

תיק זה עסק במטופל שבמשך כשנה וחצי התלונן בפני רופאת קופת חולים כללית על עייפות, חולשה כללית, סחרחורת, בחילות ותופעות לא ברורות נוספות.

הרופאה שלחה אותו מעת לעת לביצוע בדיקות שונות, כמו בדיקות דם וסוכר, בדיקה פסיכיאטרית וכן לבדיקה פסיכולוגית, שלה התנגד המטופל נחרצות, אך משום מה היא לא שלחה אותו מעולם לביצוע בדיקה נוירולוגית.

לבסוף החליט המטופל להחליף את הרופאה שלו ברופאה אחרת במסגרת קופת החולים, שגם היא שלחה אותו לכל מיני בדיקות, אך לא לבדיקה נוירולוגית.

רק כשהמטופל התלונן בפני הרופאה השניה שהוא סובל גם מירידה בראיה הדו צדדית שלו, היא הפנתה אותו לרופא עיניים, ששלח אותו לבדיקות CT ו-MRI, שאיבחנו גידול באונה השמאלית במוחו.

המטופל עבר ניתוח לצורך הוצאת הגידול מאונתו השמאלית, אך מספר שעות לאחר הניתוח התגלה אצלו דימום תוך מוחי בהמיספרה הימנית, שגרם לשיתוק בגפיו השמאליות.

המטופל הגיש תביעה נ' קופ"ח כללית בפני בית המשפט המחוזי, בטענה לפיה עקב התרשלות שתי רופאות הקופה שטיפלו בו, אובחן הגידול אצלו באיחור רב ובאופן שגרם או החמיר את נזקיו.

הימנעות מהפניה לבדיקה נוירולוגית גרמה לגילוי הגידול במאוחר

בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו ששתי רופאות הקופה התרשלו וזאת בין היתר בהתבסס על חוות דעת של רופאים מומחים שהוגשו בתיק.

לגבי הרופאה הראשונה נקבע שהיא התרשלה בטיפול שהיא נתנה למטופל בכך שהיא נמנעה מלהפנות את המטופל לבדיקה נוירולוגית וזאת כבר כאשר הוא התלונן לראשונה על תסמיניו, וכי התרשלות זו הובילה לכך שהגידול בראשו התגלה במועד מאוחר משניתן היה לגלותו.

לגבי הרופאה השניה נקבע שהיא התרשלה בעיקר בכך שלא ביררה עם המטופל האם תסמינים שונים עליהם דיווח בעבר עדיין נמשכים ובכך שלא נקטה בכל אמצעי הבירור והמעקב הנדרשים מרופא סביר.

עיקר הדיון עסק בשאלת הקשר הסיבתי בין התרשלות הרופאות ולמעשה בין האיחור בביצוע הניתוח שנבע מהתרשלות זו, לבין הנזקים מהם סובל המטופל בעקבות הניתוח להסרת הגידול.

בית המשפט דחה את טענת הקופה לפיה לא הוכח שביצוע הבדיקות הנוירולוגיות במועד היה מגלה את קיום הגידול וזאת מאחר שמחדל הרופאות הוא שמנע את ביצוע הבדיקות במועד ולפיכך הקופה לא יכולה להיבנות מהספק שנוצר, ויש להניח שהבדיקות היו מגלות את קיומו.

עם זאת גם נקבע שבמועד ההתרשלות, הגידול כבר היה קיים מזה שנים אצל המטופל וכי היה צפוי לו נזק כלשהו עקב הימצאותו והצורך בניתוח להסרתו ולכן לא ניתן לכאורה לבודד את הנזק עליו אחראית הקופה.

לפיכך קבע בית המשפט שמדובר בסיטואציה של סיבתיות עמומה, בה ניתן ללכת על דרך של קביעת פיצוי חלקי על בסיס הסתברותי.

בהתחשב במכלול הנתונים ובהם הקצב המשוער בו התפתח הגידול והאיחור הקצר יחסית באיתורו, קבע בית המשפט כי הנו מעריך את תרומת הרשלנות של הרופאות לנזקים האלו על 20%.

היקף הפיצוי שנפסק למטופל

לענין ראשי הנזק השונים להם טען המטופל, קבע בית המשפט המחוזי כי בענין הפסד השתכרות, המטופל, שהינו יועץ מס עצמאי, לא הוכיח שנגרם לו אובדן הכנסות עקב הרשלנות ולפיכך נדחתה טענתו בעניין ראש נזק זה.

כמו כן נדחו טענותיו של המטופל לגבי הוצאות ניידות ולגבי הידרשותו לעזרה סיעודית ועזרת הזולת לעתיד, אם כי נקבע שיש להניח שהוא נזקק בעבר לעזרה סיעודית כלשהי הגם שהוא לא הביא ראיות בענין זה.

לגבי הוצאות רפואיות, נקבע שהמטופל לא הביא כל ראיה לכך שהוא זקוק לשירותים רפואיים שאינם מכוסים בסל הבריאות ולפיכך יחושב הפיצוי שלו תוך התחשבות רק בעלויות הנדרשות ממבוטח כהשתתפות בעלויות הבדיקות והתרופות.

לגבי כאב וסבל, נקבע שהמטופל זכאי לפיצוי בהתחשב בשיעור האחריות שנקבע.

בהתאם לאמור לעיל פסק בית המשפט המחוזי למטופל פיצוי כולל בסך של 600,000 ₪, בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי והטבות מס שקיבל, וכן 50,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בפני בית המשפט העליון.

הקופה ערערה על עצם קביעת האחריות שלה ולחילופין על שיעור החבות שנקבע, בסך של 20%, ועל שומת הנזק בסך של 600,000 ₪.

המטופל ערער על כך שקיבל פיצוי רק על חלק מנזקיו.

בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים, בקובעו שאין מקום להתערב בקביעות לגבי הרשלנות ושגם אם נראה ששיעור האחריות שנקבע, בהיקף של  20%, הנו נמוך מן הראוי, אזי בחינת הענין בכללותו, לרבות בענין קביעות בית המשפט המחוזי באשר לראשי הנזק, מובילה למסקנה ששיעור הפיצוי הכולל שהשית בית המשפט המחוזי הנו ראוי ואין מקום להתערב בו.

עוד נקבע שלפיכך אין צורך לקבוע במדויק את שיעור האחריות בהתאם לכלל הסיבתיות העמומה, מה גם שעצם החלתו של עקרון זה נדון באותה תקופה בתיק אחר של בית המשפט העליון, במסגרת דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול. 

בהקשר זה חשוב להבהיר שבדיעבד בית המשפט העליון ביטל במסגרת דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' מלול את החלת הכלל של הסיבתיות העמומה, בנימוק שמאחר שתביעות נזיקין צריכות לשקף את הרעיון שעוולות נזיקיות הן עוולות שלמות, כך שאין חצי עוולה ואין שמינית נזק.