חדר לידה, אישה שוכבת על שולחן הניתוחים לפני ניתוח קיסרי. היא לא הורדמה (!) ורגע לפני שהאיזמל חותך את בטנה היא צועקת בבהלה. הצוות הרפואי מאבד את העשתונות. המרדים נלחץ וחונק אותה…
הסיפור הבא אולי נשמע כאילו הוא נלקח מתוך סצנה קולנועית עם תסריט לא מי יודע מה מוצלח, אבל לדאבוננו מדובר במקרה אמיתי שאירע כאן, בבית החולים קפלן ברחובות ושבגינו הגשנו תביעת רשלנות רפואית של מיליוני שקלים.
לפני כשבע שנים, טוני יצחק, היום בת 45 ואם לחמישה, נכנסה לניתוח קיסרי וגילתה (מאוחר מידי) שהיא לא הורדמה. בשלב שבו הבינה טוני את המצב, הסכין כבר היתה על הבטן שלה. המרדים שליווה את הניתוח נלחץ והחליט ללחוץ על גרונה של טוני כנראה מתוך אינסטינקט.
נבהיר, כי מדובר בהליך רפואי מוכר ומקובל, שמותר לבצע אך ורק כאשר המנותחת מורדמת לגמרי. לדברי המרדים הוא ביצע את הפעולה על מנת למנוע מעבר של תוכן הקיבה לריאות, דבר שהיה עשוי להביא להקאה וחנק וכן כדי לגרום לתובעת לנשום עמוק יותר, מה שאמור היה לזרז את כניסתם של חומרי ההרדמה אל ריאותיה.
במבחן התוצאה, הטראומה אשר נגרמה לטוני שחוותה את ההליך בעודה בהכרה מלאה, פגעה בה פיזית ונפשית וכיום היא מתקשה לתפקד ולגדל את ילידיה.
את המקרה המתואר שמענו מטוני לפני מספר חודשים ואחרי עבודה קשה במטרה להשיג את הרשומות הרפואיות שהיו חסרות בתיק, הצלחנו לבסס תביעת רשלנות רפואית כנגד בית חולים קפלן ברחובות ואנו עומדים בפתחו של הליך משפטי ארוך ומורכב, בתקווה להשיג את סכום הפיצויים הנדרש, שעומד על סך 2.5 מיליון ₪.
קיסרי בהכרה מלאה וללא חומרי הרדמה
כאשר טוני התחילה לשחזר את הרגעים הקשים בפנינו היא סיפרה "הייתי כבר על המיטה בחדר ניתוח, דקה לפני לידה קיסרית, הרופאה כבר החזיקה את הסכין ביד ופתאום היא שמה לב ששכחו להרדים אותי. היא צעקה למרדים – 'למה החולה לא רדומה?' הוא ניגש אליי במהירות, הניח את שתי הידיים שלו על הצוואר שלי ולחץ. נחנקתי. ואז הוא ביקש שיביאו לו מגבות, הניח אותן על העורף שלי והדף לי את הראש אחורנית. הוא לא הסביר לי כלום, לא מה הוא עושה, לא איך אני אמורה להרגיש, אז חשבתי שהוא אשכרה הולך להרוג אותי".
ארז, בעלה של טוני, ממשיך את דבריה "הכנסתי את אשתי לחדר לידה ומי שיצאה ממנו הייתה אישה אחרת לגמרי. נכנסה לשם אישה מלאת שמחת חיים ויצאה משם אישה טראומטית, שלא מתפקדת".
טוני מוסיפה בכאב ומשתפת איך חייה השתנו "פתחתי יחד עם אמא שלי סלון משגשג לכלות וכבר התחלתי ליהנות מפירותיו. זאת במקביל לתחזוקת בית וגידול ארבעה ילדים. תקתקתי הכל ונהניתי מהחיים".
טוני סבלה מסוכרת הריון והשמנת יתר ומשום שההיריון הוגדר כהריון בסיכון גבוה, היא הייתה צפויה מלכתחילה ללדת בלידה קיסרית.
היא ממשיכה "הכינו אותי ללידה קיסרית וכבר נתנו לי תאריך, אבל עוד קודם, כשאני בבית, תקפו אותי כאבי תופת בגב התחתון וצירים שבאים והולכים. אני לא ילדה, עברתי לפני כן ארבעה הריונות, לא הייתי סתם נלחצת, אבל הרגשתי שהתינוק אוטוטו יוצא אז התקשרתי לארז שיגיע מהר ויפנה אותי לחדר הלידה בקפלן, שם עשיתי את כל מעקב ההריון".
היא הגיעה למיון עם פתיחה מלאה ובדיקת אולטרסאונד שנערכה הראתה שהעובר במצג עכוז. לאחר שנשאלה על ידי אחות באיזה סוג הרדמה היא מעוניינת, טוני ענתה בצורה חד משמעית שהיא מבקשת הרדמה מלאה וזאת כיוון שחוותה לטענתה "ניסיון רע עם הרדמה באמצעות אפידורל".
בקשה זו נרשמה כחלק מהתיעוד הרפואי וצורפה לגיליונות הניתוח. בשלב זה הצוות הרפואי העביר את טוני כשהיא שכובה על מיטה מהמיון לחדר הניתוח.
"ואז השכיבו אותי על מיטת הניתוחים ובעלת תפקיד שלא הציגה את עצמה גילחה אותי, אחת נוספת מרחה לי פולידין על הבטן ואז אני רואה אישה שלישית עם סכין ביד, שגם היא לא טרחה להגיד לי מי היא, מתקרבת לבטן שלי כדי לבצע חיתוך להוצאת התינוק. רק אז היא הבחינה שאני ערה לחלוטין" ממשיכה טוני. אף אחד לא הציג את עצמו, כי הם לא שיערו שיש סיכוי שטוני איננה מורדמת.
בכתב התביעה נטען כי "אחרי שגברת יצחק נתנה הסכמתה לביצוע ניתוח קיסרי היא הוחתמה על טופס הסכמה לניתוח, כמתבקש, אבל לא הוחתמה על טופס הסכמה נפרד ומחויב לאישור הרדמה. כן לא הוסברו לה סיכוני ההרדמה, החלופות, אופן ההתעוררות ועוד".
מה גרם להליך ההרדמה להסתבך בצורה שכזו?
חשוב להבין שבעקרון הליך הרדמה אמור להיות תהליך רגוע ומסודר. מניחים מסכה על הפנים. אומרים למטופל לספור עד עשר ולנשום עמוק ומוודאים שהוא אכן מורדם. עם טוני כל ההליך מתחילתו ועד סופו היה ההפך הגמור מהרדמה רגועה, כפי שנהוג בפרקטיקה הרפואית המקובלת.
פרופ' גבריאל גורמן, מומחה בהרדמה, כתב בחוות דעתו אשר צורפה לתביעה: "הניתוח הקיסרי לא היה דחוף. למרדים היה מספיק זמן להסביר למטופלת על הליך ההרדמה ולהחתים אותה על טופס הסכמה, דבר שלא בוצע. מההתרחשות בחדר הניתוח בזמן הכנתה לקיסרי, עולה בבירור נתק מוחלט בין המנתחת למרדים. המנתחת צעקה למרדים שהמטופלת ערה, הוא ככל הנראה נבהל ולכן ביצע הליך שחיוני ומקובל אחרי הרדמה, אך לא לפניה, של לחיצה עם שתי אצבעות על הגרון, פעולה שנועדה למנוע הקאה. מובן שביצוע ההליך בזמן ערות יגרום לטראומה נפשית".
עוד כותב פרופ' גורמן בתשובה לשאלה האם הליך ההרדמה היה תקין כי: "יש להבין את הבהלה שתקפה את הרופא המרדים שנאלץ לבצע את ההשראה להרדמה בחיפזון לא מוצדק". הוא מוסיף "במקרה של אישה בהריון מתקדם דבר ידוע הוא שקיבתה מתרוקנת באיחור ובאיטיות ולכן חלה חובה להשתמש בשיטה הזאת. אבל, הבעיה במקרה הזה שהרופא המרדים לא חיכה לרגע שהיולדת תהיה כבר במצב רדום, כמו שהספרות דורשת. אלא נתן הוראה לביצוע הלחץ בחוזקה כאשר היולדת ערה לחלוטין".
פרופ' גורמן אומר במפורש שהרשלנות החלה כבר מהרגע הראשון בחוסר התקשורת בין המרדים למנתחת. כשמרדים מסיים הרדמה הוא צריך להודיע שההרדמה בוצעה בהצלחה ואפשר להתחיל.
לצאת מתוך נקודת הנחה שהיא מורדמת אפידורלית, למרות שכאמור הייתה לה בקשה מפורטת בכתב יד להרדמה מלאה, כי באחת הלידות הראשונות שלה היא לא התאוששה טוב מהאפידורל, זאת רשלנות לשמה.
המרדים פשוט קפץ על טוני, לחץ על צווארה והטה את ראשה אחורנית בלי לעדכן אותה ובעודה בהכרה מלאה. הפעולה הזאת היתה אמורה לקרות בכל מקרה לפני תחילת הניתוח כדי למנוע מצב שבו תוכן הקיבה יעלה ויחדור לריאות, מה שעלול לגרום להקאה ולחנק, אך כאמור רק לאחר הרדמה מלאה. קומוניקציה כמו שצריך ושנייה אחת של בדיקה אם היא מורדמת או לא, היתה מונעת את הרשלנות המזעזעת הזאת.
אם המרדים שפעל באינסטינקטיביות היה עוצר שנייה לנשום ולחשוב, הכל יכול היה להיגמר אחרת.
זה לא היה מקרה חירום שאם היו מתעכבים דקה או שתיים לא היה נגרם כל נזק לעובר. אם היה זמן להחתים את המטופלת על טופס פסק זמן, שבו מוסרים פרטים מזהים לפני הניתוח, היה זמן גם לבדוק שהיא אכן מורדמת. כמובן שאי אפשר לזלזל בנחיצות של הניתוח ודחיפותו, אבל לא מדובר כאן בניתוח חירום בכל מקרה.
הסיבה שהמרדים ככל הנראה החליט לבצע את הפעולה בחיפזון שכזה, היתה לא רק על מנת לסיים עם ההליך, שהנו כאמור שיטה מקובלת בעולם כולו במצב של חשד לקיבה מלאה שקיים אצל נשים בהריון מתקדם, אלא כדי שההרדמה תשפיע הכי מהר וטוני תשאף במלוא ריאותיה את חומרי ההרדמה.
בפועל מה שהיה אמור למנוע מצב של חנק גרם לטוני להרגיש שהיא נחנקת ועומדת למות. לא זאת בלבד שהפעולה בוצעה כאשר טוני עוד היתה ערה, אלא שאף אחד לא הסביר לה מה הולך לקרות ולא הכין אותה שהיא תתעורר כשהיא עדיין מונשמת, מה שהחריף את הטראומה.
עוד נכתב בכתב התביעה כי: "במהלך הניתוח הוחדר צינור לקנה הנשימה של התובעת ודרך הווריד היא קיבלה חומרי הרדמה שונים. אך בשל משקל גופה הגבוה, החומרים לא השפיעו והיא הייתה בערות חלקית". פרופ' גורמן אף מוסיף בחוות דעתו כי התובעת התעוררה כשהיא מחוברת לטובוס ללא ידיעתה "ואם לא די בזה, היא התעוררה כשצינור עדיין תחוב בגרונה, מה שרק החמיר את הטראומה הראשונית שלה. להבנתי, שרשרת של מעשי רשלנות הובילה למצב שמשליך נפשית על היולדת ועל משפחתה".
הסיוט שהחל בבית החולים נמשך ומתגבר גם בבית
אחרי מספר ימים בבית החולים שוחררו טוני והתינוק. את מצבה באותה תקופה היא מתארת בקול שבור "שכבתי במיטה כמו זומבי ולא רציתי אפילו לראות את התינוק. אמא שלי ובעלי טיפלו בו. לא הבנתי מה עובר עליי. הרי ילדתי כבר ארבע פעמים, אז מה קורה לי. בלילות הייתי מתעוררת כשכולי מזיעה ורואה מול עיניי את המרדים תוקף אותי ומנסה שוב ושוב לחנוק אותי. בגלל הסיוטים נשארתי רוב הזמן ערה ומשוגעת מפחד, אז בימים הייתי עייפה, סמרטוט. כבר לא יכולתי לתפקד ונזקקתי לעזרה צמודה. וככל שהזמן עבר נוספו עוד פרטים לסיוט. התחלתי, למשל, לדמיין שאני מריחה דם".
על פי כתב התביעה נטען כי טוני החלה להזניח את עצמה ואת הבית וסבלה מפרצי זעם כלפי ילדיה ובעלה וכמו כן, מרגעים של התנתקות ושיתוק. בכאב גדול היא משתפת את תחושותיה "מסכנים הילדים שלי, ממאה אחוז אמא שהלכה להביא להם עוד אח חוזרת אישה איומה שצורחת עליהם".
בהמלצת בעלה ארז ואמה, ניגשה טוני לרופאת המשפחה וזו הפנתה אותה למרפאה לבריאות הנפש בבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב, שם טיפלו בטוני ממש כפי שמתייחסים לאנשים עם פוסט טראומה אחרי פציעות קשות.
ד"ר הלל מה נעים, כתב בחוות דעת פסיכיאטרית שצורפה לתביעה "אני קובע שמדובר בהתנהלות בלתי ראויה, שאין לה מקום בעולם הרפואה. הצוות חייב היה ליידע אותה בכל מה שאירע במהלך הלידה ולאפשר לה לזכות בטיפול שיעזור לה להתמודד כראוי עם ההפרעה שהתפתחה. להסתיר מהמטופלת אירוע ולא לאפשר לה לעבד אותו, זה הפך אותה קורבן לרשלנותו של המרדים תוך פגיעה בכל תפקודיה – הזוגי, האימהי, החברתי והכלכלי".
נכון להיום טוני מטופלת בתרופות פסיכיאטריות ובקנאביס רפואי, אשר למרבה הצער לא ממש מסייעים לה. "אני יוצאת מהבית רק עם ליווי ולכל מקום שאני נכנסת, דבר ראשון אני מחפשת חלון או דלת מילוט. תמיד יש לי גומייה על האצבע, למקרה שיפרוץ התקף חרדה, פלאשבק או ניתוק. למדתי להכאיב לעצמי עם הגומייה עד שהמוח שלי נרגע. אפשר לקרוא לזה חיים?"
היעדר רישום רפואי וחוסר אונים מול המערכת האטומה
ההתנהלות הרשלנית החמורה של אנשי הצוות הרפואי גרמה לאישה בריאה, פעילה וחיונית לצאת מחדר ניתוח כשהיא מצולקת נפשית לכל ימי חייה.
לא די בכל השערורייה שהתרחשה בין כותלי בית החולים קפלן באותו יום, אלא שאת מסכת הגיהינום הנוראית הזאת טוני היתה צריכה לעבור שוב ושוב בניסיון לשחזר את פרטי המקרה כדי להבין ולהוכיח מה באמת קרה שם בזמן הניתוח. כל ההתנהלות בחדר הניתוח לא תועדה ברשומות הרפואיות ואין כל אזכור לדברים בתיקה הרפואי של טוני ממועד הלידה!
טוני פנתה לעשרות עורכי דין שאמרו לה שאין תיעוד רפואי של הסיפור וששום דבר ממה שהיא מתארת לא מופיע ברשומות הרפואיות, אז אין הרבה מה לעשות.
כשהיא הגיעה אלינו למשרד הפננו אותה לבית החולים קפלן בניסיון למצוא את הרופאה שניתחה אותה.
היא אמנם לא הצליחה לאתר אותה, אבל כן הצליחה לאתר את הרופאה שאצלה היא עשתה את מעקב ההריון ביחידה להריון בסיכון גבוה בקפלן. אגב, אותה רופאה שהיא זאת שהיתה אמורה לנתח את טוני בתאריך המקורי שנקבע, אך בזמן שטוני הגיעה למיון עם צירים מוקדם מן הצפוי, זו היתה בחופש.
טוני אמרה לרופאה שהיא נשלחה על ידי הפסיכיאטרית שלה לעשות סגירת מעגל. בפגישה שהתנהלה בין השתיים לפני כשנה, הצליחה טוני סוף כל סוף להשיג רשומה רפואית שבה נכתב על ידי אותה רופאה "פרטי המקרה זכורים לי היטב".
באותו הרגע טוני הבינה שכל מה שהיא דמיינה ולא ידעה אם הוא אמיתי או לא, שכל הפלאשבקים שהיא חווה הם לא פרי הדמיון, שהיא לא חלמה והכל באמת קרה.
גם בחוות הדעת הפסיכיאטרית וגם בחוות דעתו של המרדים, פרופ' גורמן, ישנה התייחסות ברורה לכך שאם היו מדברים עם טוני על הטראומה מיד בבית החולים ואם היא היתה מקבלת תמיכה, היא לא היתה מגיעה להתמוטטות שהגיעה אליה.
זה שהיא היתה צריכה ללכת לטיפול ולשחזר את הטראומה שלה ואף אחד לא הבין על מה היא מדברת כי כלום לא היה רשום, רק העמיק יותר את החרדה והמצב הנפשי שלה.
פרופ' גורמן גם מתייחס לכך שקיימת סדרת המלצות ברפואה ביחס לטראומה נפשית של הרדמה, הגורסות שככל שיש גישה ידידותית יותר, טיפול ותמיכה נפשית מיד אחרי הליך הרדמה שמסתבך, הסיכוי לצאת מתוך הטראומה גדול יותר.
העובדה שכל הצוות הרפואי הסתיר את הכשלים וזרק את טוני להתמודד לבד, גרמה לכך שהיא שילמה (ועדיין משלמת) מחיר מאוד כבד.
לאן ממשיכים מכאן?
בסוף חודש אוגוסט 2020 הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי ואנו ממתינים לכתב ההגנה מטעם בית החולים קפלן ומשם נוכל להתקדם עד למיצוי מלא של הזכויות המגיעות לטוני. בית חולים קפלן מסר בתגובה לפניה מידיעות אחרונות (שפרסם את המקרה) כי כתב התביעה עדיין לא התקבל ולאחר שיגיע לידיהם הוא יילמד על ידי היועצים המשפטיים ותגובה תימסר בהתאם בבית המשפט.
ראוי להדגיש כי אנו מאמינים שלתביעה הזאת יש סיכויי הצלחה גבוהים מאד, כאשר לבית החולים קפלן יהיה מאוד קשה להתנער מתביעה שכזאת.
עורכת הדין אדרה רוט מסכמת ומבהירה שההשלכות של מקרי רשלנות רפואית ובפרט רשלנות בלידה, אינן רק פיזיות כי אם גם נפשיות. הבירור והטיפול הנפשי, הפירוק של הטראומה אצל פסיכולוג ו/או פסיכיאטר, הוא זה שיאפשר לטוני ולכל אישה אחרת שחוותה רשלנות שכזו לחזור לחיים ולרפא את הפצע, תרתי משמע.
אם חלילה יש לך חשד שגם את נפלת קורבן למקרה של רשלנות רפואית בלידה, חשוב שתדעי שיש מה לעשות ובכל אופן ממש לא כדאי לך לשתוק.
אנחנו מזמינים אותך לפנות לשיחה אישית עם אחד מעורכי הדין שלנו ללא כל התחייבות ומבטיחים להעניק לך ייעוץ משפטי מקצועי ורגיש, עם שמירה על דיסקרטיות מלאה. הפיצויים בגין רשלנות רפואית יכולים להגיע למיליוני שקלים ומי שאחראי על הנזק שנגרם לך צריך לקחת אחריות ולשלם את המחיר.
קריאה נוספת: טיפול רשלני במקרה של סיבוכים בלידה
