רשלנות בבית החולים בני ציון

כאשר אנו מגיעים למצב המחייב אשפוז בבית חולים, אנו מצפים לקבל טיפול רפואי מקצועי ולהיות תת השגחה צמודה של אנשי הצוות הרפואי, עד להחלמה ושחרור מלא מבית החולים.

רופאי בית החולים אחראיים, בכל מקרה, לעקוב אחר מצבו של המאושפז, להתאים את הטיפול הרפואי שניתן לו למצבו ולהשגיח עליו במיוחד כשמצבו קשה והוא מחובר למכונת הנשמה.

רק לאחרונה בית משפט השלום בירושלים פסק פיצוי בסך של למעלה מחצי מיליון ₪ עקב רשלנות רפואית והזנחה בטיפול רפואי שניתן על ידי בית החולים בני ציון בחיפה לחולה בן 52 שלקה בשפעת החזירים ואושפז בבית החולים.

בית המשפט קבע כי הטיפול הרשלני שקיבל המנוח הוא אשר הוביל למותו, למרות שסבל ממחלות רקע מגוונות.

פסק הדין בהליך ת"א 46524-09-16 פלוני נ' מדינת ישראל ניתן במהלך חודש אוגוסט 2020, ובסקירה שלפניך נסביר את המקרה לפרטיו, כולל שאלת הקשר הסיבתי ופסק הדין שניתן.

נדגיש כבר עתה כי בכל מקרה של חשש מפני רשלנות רפואית בעת אשפוז בבית חולים ומכל סיבה שהיא, מומלץ בהחלט לפנות ולהתייעץ עם עורך דין מנוסה על מנת להעריך את המקרה בעיניים מקצועיות ולבדוק האם קיימת עילה להגשת תביעת פיצויים.

טענות התביעה וכתב ההגנה של בית החולים

תיק זה עסק בחולה שנפטר בגיל 52 לאחר שלקה בשפעת החזירים, אך גם סבל ממחלות רקע רבות, כגון סכרת, יתר לחץ דם, יתר שומנים בדם, בעיות לב ואף עבר פעמיים אירוע מוחי.

בשנת 2009 הגיע המנוח לחדר המיון בית החולים בני ציון בחיפה עם קשיי נשימה וחשד לדלקת ריאות, אם כי שם הוא אובחן דווקא עם שפעת החזירים.

המנוח חובר למכונת הנשמה, קיבל טיפול אנטיביוטי מתאים והועבר לאשפוז במחלקה הפנימית בבית החולים.

למחרת מועד אשפוזו במהלך שעות הערב נקשרו ידיו של המנוח בשל אי שקט פסיכומוטורי, אך למרות זאת הוא הצליח לשלוף את צינור ההנשמה שלו ועל כן ניתן לו מכשיר הנשמה לא פולשני, C-PAP.

למרבה הצער כעבור 3 שעות מערכות גופו קרסו, הוא עבר החייאה שלא צלחה ונפטר.

זמן קצר לפני שחלה התיישנות, במהלך שנת 2016, הגישה אלמנתו של התובע תביעת פיצויים בעילת רשלנות רפואית כנגד המדינה, שמחזיקה בבעלות על בית החולים בני ציון.

לפי כתב התביעה המפורט בית החולים התרשל בכך שהוא אישפז את המנוח במחלקה הפנימית במקום במחלקה לטיפול נמרץ נוכח מצבו הקשה וגילו הצעיר יחסית.

עוד נטען במסגרת כתב התביעה כי בית החולים התרשל גם במהלך האשפוז במחלקה הפנימית, מאחר שלא נעשתה במהלך האשפוז הערכה מחודשת של מצבו של המנוח, כולל הגברת ההשגחה עליו ושקילה מחודשת להעברתו למחלקה לטיפול נמרץ נוכח מצבו הבריאותי בזמן האשפוז כאמור.

בנוסף, היה על בית החולים להרדים את המנוח ולהנשים אותו עד להתייצבותו, במקום לחבר אותו למכונת הנשמה ולקשור את ידיו, דבר שגרם לו להסיר את צינור ההנשמה שלו.

המדינה טענה שבית החולים נהג כשורה כשהוא העביר את המנוח למחלקה פנימית בשל העומס הקיים במחלקות לטיפול נמרץ בארץ וכי המחלקה הפנימית מצויידת גם בציוד שקיים במחלקה לטיפול נמרץ.

בית החולים טען עוד במסגרת כתב ההגנה כי לא היתה הצדקה להמשיך ולהנשים את המנוח כשהוא הצליח לנשום עצמונית לאחר ששלף את צינור ההנשמה והושמה לו מסכת הנשמה C-PAP.

עוד טענה המדינה שהצוות הרפואי של המחלקה הפנימית ביצע מעקב והשגחה צמודים על המנוח לאורך כל אשפוזו וכי בכל מקרה אין קשר סיבתי בין הטיפול שניתן לו לפטירתו, מאחר שהוא מת עקב מחלות הרקע שלו ונגיף שפעת החזירים שהיה מאד אגרסיבי וגרם לקריסת מערכות גופו, למרות הטיפול הרפואי שקיבל בבית החולים.

פסק הדין: בית החולים התרשל בטיפול ובהשגחה!

בית המשפט קבע בתחילה שבית החולים נהג כשורה כשהחליט לאשפז את המנוח במחלקה הפנימית במקום במחלקה לטיפול נמרץ, מאחר שבמחלקות הפנימיות ישנם חדרי טיפול כמו במחלקות לטיפול נמרץ ואף המומחה מטעם האלמנה הודה שבארץ נהוג לאשפז חולים בשפעת החזירים בבידוד במחלקות פנימיות עקב העומס במחלקות לטיפול נמרץ.

אולם, בעוד שבית המשפט קבע שההחלטה לאשפז את המנוח במחלקה הפנימית היתה נכונה כשלעצמה, הוא הוסיף וקבע שבית החולים התרשל לגבי אופן הטיפול וההשגחה שניתנו למנוח במהלך אשפוזו במחלקה הפנימית.

רשלנות זו התבטאה בעיקרה בהיעדר קיומה של תוכנית הנשמה למנוח וכן בכך שבית החולים לא הרדים את המנוח כדי לאפשר הנשמה יעילה שלו עד להתייצבותו וביצוע גמילה מתכוננת ממנה כפי שניתן לצפות שיקרה במקרים דומים.

בנוסף, לאחר הפסקת ההנשמה והמעבר ל CPAP, היה צריך להמשיך ולעקוב באופן צמוד אחר מצבו של המנוח מאחר שהוא היה במצוקה, ולבדוק אותו כל 10 דקות, אולם בפועל הוא נבדק רק אחת לכמה שעות.

בהתאם לכך נקבע שהמנוח לא זכה למעקב, השגחה וטיפול רפואי הולם למצבו הרפואי ולפי נסיבותיו, לרבות גילו הצעיר והיותו בקבוצת סיכון משמעותית על רקע מצבו הרפואי.

אומנם, הוא היה מחובר למכשירי ניטור, אבל הממצאים שלו לא היו טובים והוא סבל והדרדר עד שקרס ונפטר, וזאת מבלי שנעשה ניסיון סביר מצד רופאי בית החולים כדי לתת לו הזדמנות להתגבר על המחלה, כפי שניתן היה לצפות מהרופאים במקרה זה.

עוד נקבע כי למרות בעיות הרקע של המנוח, היה לו סיכוי טוב לשרוד את המחלה נוכח גילו הצעיר יחסית, בשיעור של 50%-60% אולם בית החולים מנע ממנו את הצ'אנס לשרוד עקב טיפול רפואי רשלני ובלתי הולם.

בהתאם לכך נפסקו לאלמנת המנוח פיצויים בסך כולל של 465,000 ₪, שכללו 300,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני שכלל כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים, 15,000 ₪ בגין הוצאות קבורה ולוויה ו-150,000 ₪ בגין אובדן שירותי בעל.

בנוסף חוייבה המדינה בתשלום שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% + מע"מ והוצאות משפט, שכוללות שכר המומחה והחזר אגרה.