פיצויים בשל טביעה בים

כידוע, ישראל נהנית הן מרצועת חוף ים ארוכה, לכל אורך גבולה המערבי והן מעונת קיץ ארוכה למדי. אולם, למרבה הצער, לא פעם מתקבלים דיווחים על מקרי טביעה בים, שמסתיימים בפגיעות פיזיות ואף במקרי מוות.

על רקע זה מתעוררת השאלה מי נושא באחריות להפעלת חופי הים ושירותי ההצלה בארץ? באילו מהמקרים של טביעה בים שהסתיימו בנזקי גוף ניתן להגיש תביעת נזיקין?

בסקירה שלפניך מסבירה עורכת הדין אדרה רוט על היקף האחריות של רשויות המדינה כלפי המתרחצים בחופי הים בישראל ומתי בדיוק ניתן להגיש תביעת פיצויים בשל נזקי טביעה ולא עלינו, גם במקרים מוות כתוצאה מטביעה בים.

חלוקת הסמכויות לגבי הפעלת חופי הים ושירותי ההצלה

האחריות על מתן הפעלת חופי הים ושירותי ההצלה בארץ נחלקת בעיקרה בין רשויות המדינה, משרד הפנים והרשויות המקומיות, באופן לפיו משרד הפנים קובע את ההנחיות החוקיות הכלליות בעניין זה וכן מפקח על יישומן, ואילו הרשויות המקומיות אחראיות על יישום ההנחיות הללו ומתן שירותי ההצלה בפועל, כאשר כל רשות מקומית אחראית לגבי החופים שנמצאים בשטח שיפוטה.

משרד הפנים קובע את ההנחיות הכלליות לגבי הפעלת חופי הים ומתן שירותי ההצלה באמצעות חוקים, צווים ונהלים שונים, אשר קובעים מהם חופי הרחצה המוכרזים ומהם חופי הרחצה האסורים. כמו כן נקבע מה משך תקופת עונת הרחצה ושעות הפעילות של שירותי ההצלה, כמו גם אופן ההפעלה של שירותי ההצלה וכיו"ב.

כך לדוגמא, בהתאם להנחיות הללו, על הרשות המקומית להציב בחופים שלטים לשמירה על בטיחות המתרחצים, שכוללים הנחיות כלליות לרוחצים במקום מוכרז ובין השאר:

– ציון הימים והשעות של הרחצה המותרת
– ציון מקום הרחצה המוכרז וגבולותיו
– איסור על הרחצה במקום אסור לרחצה
– ציון שהרחצה מסוכנת או אסורה כאשר אין שרותי הצלה
– אזהרה מפני סכנות שונות בחוף כגון זרמים מסוכנים, מים עמוקים, סכנת החלקה וטביעה, זיהום ים וכדומה.

הרשויות המקומיות אחראיות על הפעלת חופי הרחצה בהתאם להנחיות שקבע משרד הפנים ומתן שירותי הצלה בחופים המוכרזים, לרבות באמצעות הפעלת תחנות הצלה והעסקת מצילים, מגישי העזרה הראשונה ופקחים, וזאת תחת פיקוחו של משרד הפנים.

בנוסף, חלק מהרשויות המקומיות גם מחוקקות חוקי עזר מקומיים משלהן לצורך הסדרת הרחצה בחופים שתחת שיפוטן.

אחריות הרשויות לגבי חופים לא מוכרזים

הרשויות המקומיות אחראיות על מניעת כניסת הציבור לחופים לא מוכרזים אשר נמצאים בתחום שיפוטן, ועל הצבת שלטים ברורים בחופים אלו אשר מזהירים על הסכנות שקיימות בהם ואוסרים על הרחצה בהם.

אחריות זו לגבי חופים לא מוכרזים שאינם בתחום שיפוט של רשות מקומית כלשהי, מוטלת על משרד הפנים.

האחריות למתן שירותי ההצלה בחופים לא מוכרזים מוטלת על יחידת השיטור הימי, שאחראית גם על מקרי הצלה במרחק רב מחופי הים.

החיקוקים שמסדירים את נושא הפעלת חופי הים בארץ כוללים, בין היתר את:

– חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964
– צו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים), תשע"ו-2016
– צו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה אסורים ומוכרזים בים התיכון, בים כנרת, בנהר הירדן, בים המלח ובים סוף), תשס"ד-2004

כמו גם חוקי עזר שונים של הרשויות המקומיות, שמתעדכנים מעת לעת.  

באילו מקרי טביעה בים ניתן להגיש תביעת פיצויים?

נתחיל ונדגיש כי בכל מקרה שבו נגרם נזק משמעותי בשל טביעה בים וכמובן שבמקרים של מוות בשל טביעה כאמור, מומלץ להקדים ולפנות להתייעצות אישית עם עורך דין מנוסה, על מנת לבדוק את נסיבות המקרה והיקף הנזק שנגרם.

כאמור, האחריות על הפעלת חופי הים בארץ ומתן שירותי ההצלה נחלקת בין משרד הפנים והרשויות המקומיות, וזאת בהתאם לדברי החקיקה השונים שקיימים בעניין זה, ואשר בעיקרם מטילים את האחריות להפעלת שירותי הרחצה על הרשויות המקומיות, בהתאם להנחיות ולפיקוח של משרד הפנים.

לפיכך, יש לבדוק בכל מקרה של טביעה בים, בהתאם לנסיבותיו הספציפיות, האם הוא אירע עקב הפרותיהם של הרשות המקומית ומשרד הפנים את החובות המוטלות עליהם לפי החוק בעניין הפעלת חופי הרחצה ושירותי ההצלה.

במידה ואירעה הפרה כזו, ויש קשר סיבתי בין ההפרה למקרה הטביעה בים והנזק שנגרם בגינה, יתכן בהחלט שיש מקום להגיש תביעת נזיקין.

מטבע הדברים, יש לקחת בחשבון שלא כל מקרה של טביעה בים נובע בהכרח מרשלנות של הרשות המקומית ומשרד הפנים. כמו כן יתכן שבית המשפט גם ייחס לטובע אשם תורם לגבי נסיבות טביעתו בים ואף בשיעור של 100% ועל כן יש לבדוק היטב את נסיבות המקרה ולקבל החלטה מושכלת לגבי הגשת תביעת פיצויים – רק באמצעות עורך דין מנוסה בתחום.

דוגמאות לעילות תביעה אפשריות כנגד הרשות המקומית ומשרד הפנים:

– היעדר מתן מידע והסברים באמצעות שלטים בולטים וברורים על סכנות ומלכודות שקיימות מתחת לפני המים, כגון בורות, מערבולות, זרמים וכיו"ב.

– היעדר סימון וגידור של איזורי סכנה שקיימים בתוך המים בעזרת דגלים, חבלים, מצופים וכדומה.

– אי ביצוע פעילות למניעת כניסה בפועל לחופים לא מוכרזים באמצעות פקחי חוף, שילוט וכדומה.

– הפעלה מצומצמת של שירותי ההצלה מבחינת מספר מצילים, או ימי ושעות הפעלת התחנה,  באופן שאינו מתאים לסוג החוף ולשוהים בו ועל מנת לחסוך בעלויות ההפעלה, או הפעלת תחנות ההצלה על ידי גורמים שאינם מצילים מוסמכים כנדרש, או הפעלת תחנות הצלה ללא ציוד הצלה וציוד עזרה ראשונה וכיו"ב.