עילה הפגיעה בזכות האוטונומיה בהקשר של רשלנות רפואית במעקב הריון מתייחסת לאי אבחון מום בעובר בזמן מעקב ההריון ומאפשרת לפסוק פיצויים בגין הפגיעה בזכות ההורים לקבל החלטה מושכלת לגבי גורל ההריון קרי, האם להמשיך בו או להפסיקו, וזאת לו המום היה מאובחן כראוי אלמלא ההתרשלות.
ככלל, טענת רשלנות רפואית במהלך מעקב הריון, יכולה להתבסס על שתי עילות נפרדות.
האחת, עילת הולדה בעוולה, שהנה העילה העיקרית שבהן ולכן גם היותר ידועה ומפורסמת והשניה, עילת הפגיעה באוטונומיה, שהנה הפחות ידועה מבין שתיהן ובה גם נתמקד בסקירה שלפניך, תוך אבחונה ביחס לעילת ההולדה בעוולה, וכפי שנסביר בהרחבה.
נציין כי בתאריך 11.3.2020 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון בהליך ע"א 4817/19 ולפיו נפסקו פיצויים בסך 500,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה בלבד ולמרות שנפסק כי לתובעים לא מגיעים פיצויים בשל הנזקים שנגרמו לילוד, מאחר והוריו החליטו שלא להפסיק את ההריון בכל מקרה, גם לאחר שנודע להם (באיחור רב) אודות מצבו של העובר.
החלטתם שלא להפסיק את ההריון קטעה את הקשר הסיבתי ומשכך פסק בית המשפט המחוזי (לפני הגשת הערעור) כי לא יקבלו פיצויים בעילת הולדה בעוולה.
פסק הדין החשוב של בית המשפט העליון יצר למעשה הלכה ברורה לפיה ניתן לקבל פיצויים בסכומים ניכרים, גם במקום שבו עילת ההולדה בעוולה אינה מתקיימת.
עילת ההולדה בעוולה
עילת ההולדה בעוולה מתבססת על הטענה שלו אותר המום ביילוד כראוי אלמלא ההתרשלות, אזי ניתן היה להציע להורים לשקול לעשות הפלה, ובכך למנוע מהיילוד ומעצמם את הסבל, הנטל הרב, וההוצאות הכבדות הרב שכרוכות בחיים עם מום זה.
כך נקבע במסגרת הלכת המר המפורסמת משנת 2012, אשר ביטלה את עילת חיים בעוולה של הילד והותיר על כנה רק את עילת הולדה בעוולה של ההורים, אם כי היא גם הרחיבה את הפיצויים שניתן לתבוע במסגרתה, כך שהם יכסו את כל הוצאות הגידול והצרכים של הילד גם לאחר שהוא הפך לבגיר בגיל 18 וזאת למשך כל תוחלת החיים המוערכת שלו.
לשם קבלת עילה זו, על ההורים להוכיח, בנוסף לכך שאכן אירעה התרשלות במעקב ההריון ועקב כך מום היילוד לא אובחן כראוי, שיש גם קשר סיבתי בין ההתרשלות הנ"ל לנזקים שנגרמו עקב לידת היילוד במומו.
כדי להוכיח את הקשר הסיבתי על ההורים להוכיח שמדובר במום שהוועדה להפסקת הריון היתה מאשרת לבצע הפלה בגינו, ושהם עצמם אכן היו מחליטים לבצע הפלה בגינו.
עוד בנושא: 10 מיליון ש"ח פיצויים בשל הולדה בעוולה
עילת הפגיעה באוטונומיה
כאמור, עילת הפגיעה באוטונומיה בהקשר הספציפי של רשלנות רפואית במעקב ההריון, מאפשרת לפסוק פיצויים בגין הפגיעה בזכות ההורים לקבל החלטה מושכלת לגבי גורל ההריון, להמשיכו או להפסיקו, לו המום היה מאובחן כראוי.
ניתן לפסוק עילה זו בעיקר כאשר לא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות באי אבחון מום היילוד לנזק שנגרם מהולדת היילוד במומו כלומר, גם כאשר לא הוכח שהוועדה להפסקת הריון היתה מאשרת לבצע הפלה ו/או שההורים אכן היו מחליטים לבצע הפלה ועקב כך יש לדחות את עילת ההולדה בעוולה, אך גם כאשר הוכח קשר סיבתי שכזה.
המקור לפסיקת פיצויים זו נובע מהלכת דעקה, אשר בשנת 1999 הכירה לראשונה בעצם העילה של הפגיעה בזכות האוטונומיה והלכת המר, אשר התייחסה לעילה זו בהקשר הספציפי של רשלנות במעקב הריון.
מקרה לדוגמא בו נפסקו להורים פיצויים בגין הפגיעה בזכות האוטונומיה שלהם, למרות שנקבע שהם לא היו מחליטים לבצע הפלה לו אובחן המום של ילדם, נדון בתיק ת.א. 6592-12-16 ל.ח. נ' שרותי בריאות כללית אשר התנהל בפני בית המשפט המחוזי בלוד.
בפסק דינו מיום 5.2.2020, קבע בית המשפט כי למרות שבאותו מקרה ההורים לא היו מבצעים הפלה גם לו המום של ילדם היה מאובחן כראוי וזאת בשל אמונתם הדתית-חרדית, אזי יש לפסוק להם פיצוי בגין הפגיעה בזכות האוטונומיה שלהם לגבש החלטה מושכלת לגבי גורל ההריון במקרה כזה.
בהתאם לכך נפסק להם פיצוי בסך של 250,000 ש"ח, בצירוף שכ"ט עורך דין והוצאות משפט.
רקע עובדתי וטענות הצדדים
תיק זה עסק בילד רביעי שנולד לזוג הורים חרדיים בשנת 2010.
לאחר הלידה הדרדר מצבו הנשימתי של הילד ובצנתור שנעשה לו הוא אובחן כמי שסובל ממום לבבי מולד, שמורכב מארבעה פגמים שונים בלב.
עקב כך נאלץ הילד לעבור 8 צינתורים ו-2 ניתוחי לב פתוח לתיקון המום בלב ובעורק הריאה במהלך השנתיים הראשונות לחייו.
אין חולק שהילד סובל כיום מנכות קרדיאלית משמעותית, אולם הודות לניתוחים שהוא עבר, המום תוקן באופן שמאפשר לו לתפקד כילד רגיל, עם יכולת פיזית סבירה וזאת באופן עצמאי ומבלי להיזקק לעזרה סיעודית או טיפול תרופתי.
הוריו של הילד הגישו תביעה כנגד קופת חולים כללית ורופא הקופה שניהל את מעקב ההריון של האם, בה נטען שהרופא התרשל בביצוע בדיקת סקירת מערכות בשבוע ה-22 להריונה של האם ועקב כך לא אובחן המום הלבבי של הילד.
עוד טענו ההורים שאם המום הלבבי היה מתגלה בסקירת המערכות, הם היו מבצעים הפלה ולא מביאים את הילד לעולם.
קופת החולים והרופא טענו שסקירת המערכות בוצעה כראוי וכי אחוזי האבחון הטרום לידתי של המום הלבבי נמוכים, כך שאי גילויו בסקירת המערכות, אינו תוצאה של התרשלות.
עוד נטען על ידם שלא הוכח שוועדה להפסקת הריון היתה מאשרת את הפסקת ההיריון, וכי ההורים בכל מקרה לא היו מפסיקים את ההריון לו המום היה מתגלה וזאת בשל אמונתם החרדית.
הרופא התרשל בכך שביצע הדגמה חלקית בלבד של הלב
בהסתמך על חוות הדעת של המומחים הרפואיים שהוגשו בתיק ואשר ניתחו את דיסק הסקירה שבוצעה לילד, קבע בית המשפט כי לפי מאזן ההסתברויות, סביר להניח שהרופא אכן התרשל בביצוע הסקירה, מאחר שהוא ביצע רק הדגמה חלקית של הלב, בעוד שהפרקטיקה המקובלת מחייבת לבצע הדגמה מלאה של כל חדרי הלב.
ההורים לא הוכיחו שהיו מבצעים הפלה לו ידעו על המום
כאמור, במסגרת הלכת המר נקבע שכדי לקבוע האם קיים קשר הסיבתי בין ההתרשלות בביצוע מעקב הריון שהובילה לאי אבחון מום מולד ואי מסירת מידע רלבנטי להורים בדבר העובר, לבין הנזקים הנובעים מהולדת הילד במומו, על ההורים להוכיח שני תנאים.
האחד, שמדובר במום לפיו הוועדה להפסקת הריון היתה מאשרת את ההפלה והשני, שההורים היו מעוניינים לבצע את ההפלה ולשם כך היו פונים לוועדה בבקשה לאשר את ההפלה.
עוד נפסק כי אם נקבע שהוועדה היתה מאשרת את ההפלה, אזי קמה חזקה הניתנת לסתירה לפיה ההורים היו מסכימים לבצע את ההפלה וכי לא ניתן לסתור חזקה זו רק על סמך ההשתייכות הדתית-מגזרית של ההורים באופן כללי, אלא יש לבסס אותה באופן אינדיבידואלי ופרטי לגבי אותם הורים באופן ספציפי.
במקרה זה נקבע שההורים הוכיחו את התנאי הראשון, לפיו הוועדה להפסקת הריון אכן היתה מאשרת להם לבצע את ההפלה לו המום הלבבי של הילד היה מאובחן כראוי בסקירת המערכות.
יחד עם זאת, בית המשפט גם קבע שהם לא הוכיחו את התנאי השני, לפיו הם היו מבצעים את ההפלה וזאת בניגוד לטענתם לפיה הם היו בוחרים לעשות כן.
האם העידה שבקהילה החרדית בה הם חיים, אכן לא מבצעים הפלה בקלות, אך כאשר מדובר במום קשה שיגרום לסבל ויסכן את חיי היילוד, נהוג להתיר להפיל ואין לה ספק שגם הרב שלהם היה מתיר להם לבצע הפלה במקרה שלה.
אולם, כאשר האם נשאלה בחקירתה הנגדית, האם היתה מסכימה לבצע הפלה לו הוסבר לה שמדובר במום לב שניתן לתיקון כירורגי עם שיעורי הצלחה טובים, וסבירות גבוהה לאיכות חיים ברמה גבוהה ולחיים נורמליים, היא השיבה שהם היו שוקלים ומתייעצים עם הרב שלהם בעניין זה.
בית המשפט קבע שמתשובה זו עולה שההורים מייחסים חשיבות ומשקל לעמדתו של הרב שלהם, שגם העיד בפני בית המשפט, אולם הוא גם קבע שהמדובר בעדות פתלתלה, מגמתית ובלתי ברורה, לכן אין בידו לקבלה.
בפסק הדין נקבע כי בתחילה טען הרב שבאופן עקרוני הוא מתיר לבצע הפלה במקרה בו מדובר במום שמסכן את החיים של האם, וכי אם היה נמסר לו על המום הלבבי של הילד במקרה זה, הוא היה מתיר להורים לבצע הפלה וזאת בניגוד למקרים שבהם מדובר במום שאינו מסכן חיים, כמו תסמונת דאון.
אולם, במהלך חקירתו הנגדית, טען הרב שכאשר מדובר במום לבבי שניתן לתיקון כירורגי בשיעורי הצלחה גבוהים שלאחריו בדרך כלל ניתן לנהל חיים נורמליים, אזי הוא היה מתיר לבצע הפלה, אולם משום מה הוא לא היה מוכן לומר שהוא היה מתיר לבצע הפלה לגבי מום שמסכן את חיי היילוד וזאת מבלי להסביר סתירה זו ואף בניגוד לדברי האם.
בנוסף, האב של הילד בחר משום מה שלא להעיד כלל, דבר שפעל אף הוא לחובת ההורים, כמו גם העובדה לפיה האם נמנעה מלפנות לקבלת ייעוץ גנטי ואף נמנעה מלבצע בדיקת אקו לב עוברי שאינה בדיקה פולשנית, במהלך שני ההריונות הנוספים שחוותה לאחר מכן, וזאת חרף מודעתה למום היילוד וסיכויי הישנותו לאחר מכן.
לפיכך נקבע שההורים לא הוכיחו שלו נמסר להם מידע על המום של הילד הם היו מחליטים לבצע הפלה, ובהמשך לכך גם נקבע שהם לא הוכיחו את קיומו של הקשר הסיבתי בין ההתרשלות באי אבחון המום לנזק שנגרם מהולדת הילד במומו, ומכאן שיש לדחות את עילת ההולדה בעוולה.
תחת זאת נקבע שהתובעים זכאים לפיצוי בגין הפגיעה בזכות האוטונומיה שלהם בסך של 250,000 ₪, בצירוף שכ"ט עורך דין והוצאות משפט.
דוגמא נוספת והלכה מחייבת בנושא תשלום הפיצויים בשל פגיעה באוטונומיה, עולה כאמור מהכרעתו החשובה של בית המשפט העליון מחודש מרץ 2020, בהליך ע"א 4817/19, אז פסק בית המשפט העליון פיצויים בסך 500,000 ₪ בתוספת 50,000 ₪ שכ"ט עורך דין, בשל הפגיעה באוטונומיה ולמרות דחיית הטענות לרשלנות רפואית בעילת הולדה בעוולה.
קריאה נוספת: רשלנות באבחון ספינה ביפידה בהריון
